היום, י”ח באדר, מלאה שנה תמימה ליום בו הגענו לראשונה לראות את עיר שליחותנו. אמנם, עברו עלינו עוד אי-אלו הרפתקאות עד שהגענו בפועל לגור כאן, אבל היום היתה יריית-הפתיחה.
הגענו לעיר מיוחדת. הניגון ‘שאמיל’ מתנגן לי בראשי כל-אימת שאני הולך לביהכנ”ס, כי דקה הליכה מביתי נמצא הבית בו שאמיל עצמו היה בגלותו המפורסמת…
ניגונו של שאמיל, הוא ניגונה של קאלוגה. בדם וביזע נבנה כאן ביהכנ”ס בשנת תרע”ג, במקום שלא היה ‘תחום המושב’ והיו צריכים הרבה קשרים ולחצים על-מנת שיאשרו בניית בית-כנסת גדול ומפואר במרכז העיר. והצליחו. ואז, בשנת תרפ”ז, סגרו אותו. תשעים שנה הוא עמד שומם, וקירותיו מזמזמים ביגון את תוי הניגון המביעים את זכרון הימים הגדולים והכאב המלווה את חסרונם.
בעזרת גבירים מקומיים, ובעזרתו האישית של השליח הראשי והרב הראשי לרוסיה הגר”ב לאזאר, נגאל ביהכנ”ס, ונפתח בסוף תשרי תשע”ו. לפני כשנה וחצי. וניגון שאמיל ממשיך להתנגן, הפעם, בתקווה, כי הנה, הנה, מגיעים ימים יפים, הגדולה חוזרת…
אבל מה עושים בביכנ”ס? היהודים המקומיים לא ממש ידעו.
בערב פורים השנה, ראיתי את הסבלים סוחבים את הספסלים, מסדרים את ביהכנ”ס לקראת מסיבת פורים.
ואני? אני מתרכז בקשת הזאת שאתם רואים לפניכם. בוהה בה.
כאשר שיפצו את ביהכנ”ס, החליטו להשאיר זכר לקירות ההסטוריים. הקשת הזאת, היא הקיר ההסטורי של ביהכנ”ס.
ואני בוהה בקשת. משתתף איתה ברגשותיה.
תשעים שנה חלפו.
והנה, ראש השנה ראשון עבר. יום כיפור ראשון עבר. סוכות ראשון.
חודש תשרי תשע”ז היה הראשון שהקירות האלה ראו אחרי תשעים שנה של ציפיה לעטרה שתחזור לישנה.
אבל פורים שנה שעברה כן היה. הקירות הישנים ציפו. חיכו. היהודים חוזרים. שוב קריאת מגילה. שוב הכאת המן הרשע, אותו המן שסגר את ביהכנ”ס, והפך אותו לקולג’ מוזיקה. והנה… הנה הם באים. בהמוניהם. “וכל הנלוים עליהם”, הערב-רב שבא איתם..
מה קורה פה? לא! למה הם בגילוי-ראש? מה זה השירים האלה? איך טום-באלאלאיקה קשור לסיפור של פורים? סעודת טריפות ונבילות..?! הקירות הזיעו. רטובים מדמעות. שוב התנגנו תווי הניגון העצובים של שאמיל, הגעגועים לימים היפים, והכאב עוד יותר צורב — היהודים חזרו, הגיעו, אבל לא יודעים מה עושים פה…
וכעת, ביהכנ”ס החליף ניגון. עכשיו נדמה כי הקירות מנגנים בהתלהבות את ‘הוא אלוקינו’. נדמה היה, כי הם מקפצים בהתרגשות — מחר! מחר היום הגדול שלהם יגיע. פורים, אידן! פורים! למעלה ממאה ועשרים אורחים נרשמו. קריאת מגילה. סעודה כשרה, שהשליחה מבשלת כבר חמישה ימים ברציפות.
מחר. מחר יהיה האות הזה. הקירות לבשו חג. קדחת איז איז נישט קיין קרענק, און פורים איז נישט קיין יום-טוב. כך אמרו פעם.
אבל לא בקאלוגה. בקאלוגה, פורים איז א יום-טוב!!
* * **
אבל באמת, הרבה שואלים — איך הצלחתם? איך הצלחתם בשמונת החודשים שאתם כאן, להביא כ”כ הרבה אנשים?
לכל פרי, יש גרעין. לכל צבא, יש את סיירת המטכ”ל שלו. וזה, זה הגרעין שלנו —
שבת ג’ תמוז תשע”ו, היתה השבת הראשונה שלנו בעיר קאלוגה. כיון שכבר הגענו משליחות קודמת, למודי-נסיון, ידענו שהערובה להחיות את ביהכנ”ס — זה ‘כולל תורה’. לגברים, כמו גם לנשים. קול התפילה לא ישוב להתנגן בביהכנ”ס, באם קול התורה לא ישוב להישמע בביהכנ”ס. קול צחוק ילדים לא יתגלגל בביהכנ”ס, אם קול הוריהם לא יהגה בתורת ה’. בעזרתם של ידידיי היקרים, השלוחים הרב בנציון ליפסקר שי’ והרב משה וובר שי’, פתחנו את ‘כולל תורה’ כאן. לגברים, ולנשים.
יהודים שלומדים כל יום תורה, נשים יהודיות המתאספות אחת לשבוע ללמוד יהדות, מגיעים גם בשבת לביהכנ”ס, ומביאים עמם גם את ילדיהם. עם הזמן, פתחנו גם תפילת שחרית בימי חול. וב”ה, הבעיה העיקרית שלנו כעת, זה זוגות תפילין שלא מספיקות לכולם, והם מניחים תפילין לפי התור, כשאני נותן את שלי לאחד המתפללים לאחר שהנחתי כבר לפני התפילה, ובעצמי מתפלל בתפילין דר”ת…
“אין אומתנו אומה, אלא בתורותיה”, כתב רס”ג, ובכך טבע בעולם את ההגדרה הנפלאה ביותר של העם היהודי —
לימוד התורה, הוא-הוא המחיה את קהילתנו, ועוד מאות קהילות בכל רחבי חבר-העמים ואירופה.
הוא זה שעשה את פורים בקאלוגה, ליום-טוב של ממש.
